אחד המאמרים המפורסמים ביותר בזוהר הקדוש אודות הגאולה, הינו מאמר "דרך כוכב מיעקב" מתוך זוהר חדש פרשת בלק. להלן המאמר, עם תרגום ופירוש הסולם. מעניין ביותר!

הזוהר הקדוש	תרגום ופירוש הסולם
"דרך כוכב מיעקב": רבי רבי, כמה רזין סתימין כלילן הכא. פתח ואמר: "ויפל ה’ אלקים תרדמה על האדם, ויישן". כד ברא קב"ה לאדם קדמאה, דו פרצופין בראו, והוו מתחברן כחדא בלא פירודא. מאי טעמא. בגין דכתיב, זכר ונקבה בראם, בלא פירודא, ולא כתיב בראו, אלא בראם:	"דרך כוכב מיעקב": רבי רבי, כמה סודות סתומים כלולים כאן. פתח ואמר: "ויפל ה’ אלוקים תרדמה על האדם, ויישן", כי כשברא הקב"ה את האדם הראשון [שהוא ז"א] בראו דו פרצופין [ז"א ומלכות דבוקים זה בזה], והיו מתחברים יחד בלי פירוד. מהו הטעם? הוא משום שכתוב: "זכר ונקבה בראם", בלי פירוד. ולא כתוב "בראו", אלא "בראם" [משום שהיו שניים].
כיון דאתבריאו, הוו כחדא דא עם דא, בשיקולא. מה עבד ליה קב"ה? נסר ליה נסירו, ונטל לנוקבא מניה, ואתקין לה בכמה תיקונין, וקשטה בכמה קישוטין, ואלביש לה בכמה לבושין:	כיוון שנבראו היו כאחד זה עם זה בשווה. מה עשה הקב"ה? ניסר אותם בנסירה, ולקח הנקבה ממנו, ותיקן אותה בכמה תיקונים, וקישט אותה בכמה עדיים, והלבישה בכמה לבושים.
באן אתר? בגנתא דעדן אתקין לה. כמה קישוטין קשט לה? שבעין. ואינון שבעים פנים דאורייתא. כמה תיקונין תקין לה? תליסר תיקונין. אינון תליסר מכילין, דאורייתא נדרשת בהו. כמה לבושין אלביש לה? שית לבושין, ואינון שית סדרי משנה, בשית אנפין:	[שואל:] באיזה מקום [תיקן אותה? ומשיב:] בגן עדין תיקן אותה. כמה עדיים העדה אותה? שבעים, והם שבעים פנים לתורה. כמה תיקונים תיקן לה? שלוש עשרה, והם י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם. כמה לבושים הלביש אותה? שישה לבושים, והם שישה סדרי משנה בשישה פנים.
כל הני תיקונין, וכל הני קישוטין, וכל הני לבושין, עבד לה קב"ה תמן בגנתא דעדן, ולבתר "ויביאה אל האדם". ואדם היכן הוה? באתר דנקודה דציון, דבי מקדשא תמן. ומתמן נטיל לון, ואעיל לון בגנתא דעדן, ובריך לון ברכת חתנים:	כל אלו התיקונים וכל אלו העדיים, וכל אלו הלבושים עשה לה הקב"ה שם בגן עדן, ואח"כ: "ויביאה אל האדם". ואדם היכן היה? הוא היה במקום נקודת ציוֹן של בית המקדש אשר שם, ומשם לקח אותם [הקב"ה] והביאם בגן עדן, וברך אותם ברכת חתנים.
ורזא דא, "דרך כוכב מיעקב". דרך וקשיט ותקין ההוא כוכב, דאתנטיל מיעקב. דבגין כך, בגינה יתגלי מאן דיתגלי. בגין דעל דא הוה אתי לגבה, ואתמשך מעילא לתתא. "וקם שבט מישראל", דא אילנא דחיי. "וקם" כמד"א, והקימותי את בריתי:	וזה סוד "דרך כוכב מיעקב", דרך וקישט ותיקן אותו כוכב [שהוא סוד המלכות] שנלקח מיעקב [דהיינו שננסרה מז"א], שמשום זה יתגלה בשבילה מי שיתגלה [דהיינו המשיח]. כי על זה בא [ז"א] אליה [ונשמת המשיח] נמשכת ממעלה למטה, "וקם שבט בישראל", היינו עץ החיים [שהוא ז"א], "וקם" הוא כמו שאתה אומר "והקימותי את בריתי" [שהוא לשון תקומה וממשלה].
וכד יהא דא, "ומחץ פאתי מואב" וגו’. כל אינון סטרין דאתאחדן באילנא תתאה, יתעברון ויתעדון מניה. כדין, "ויאמר האדם זאת הפעם", דא זמנא דעדונין וענוגין, לאשתעשעא כחדא ולא כשאר זמנין דסטרא בישא אתאחדת ביננא. אבל השתא לית ערבוביא דסטרא אחרא עמנא, אלא "עצם מעצמי", ולא שיתופא אחרא דביש:	וכשיהיה זה, [אז] "ומחץ פאתי מואב", שכל אלו הצדדים הנאחזים באילן התחתון [שהוא המלכות] יעברו ויסורו ממנה. אז: "ויאמר האדם זאת הפעם", זהו הזמן של עידונים ותענוגים להשתעשע יחד, ולא כשאר הזמנים, שהצד הרע נאחז בינינו. אבל עתה אין ערבוב של הצד האחר עימנו, אלא "עצם מעצמיי", ולא חיבור אחר מרע.
"עצם מעצמי", נהירו דאספקלרייא דנהרא ממש. ובשר מבשרי, מלבושא מההוא מלבושא דאתלבש ביה נהורא עילאה דילי. "לזאת יקרא אשה", בשלטנותא עילאה על כל עלמא, דלא תעדי לעלם. כדין תדיק ותסיף כל מלכוותא והיא תקום לעלמייא:	"עצם מעצמיי" [פירושו] אור של מראה המאירה ממש, "ובשר מבשרי" - היינו מלבוש ממלבוש ההוא שנתלבש בו האור העליון שלי. "לזאת ייקרא אישה" - היינו בממשלה עליונה על כל העולם, שלא תסור [ממנה] לעולם. אז תכתוש ותכלה כל הממלכות והיא תקום לעולם.
"אראנו ולא עתה", ראייה דא דאנא חמינא, זמינא למחמי ליה, ולאתקרבא כחדא. ולא עתה, בגלותא דבבל, בההוא ביתא דבנו עולי גולה. "אשורנו", אנא זמינא לאסתכלא ביה אנפין באנפין. "ולא קרוב", אלא בההוא ביתא בתרייתא. דבין בהאי ובין בהאי, לא הוה נייחא, ולא קורבא ואחדותא כדקא יאות:	"אראנו ולא עתה" - ראייה זו שאני רואה, אני עתיד לראותו ולהתקרב [עימו] יחד. "ולא עתה" - [ולא] בגלות בבל, בבית ההוא שבנו עולי הגלות. "אשורנו" - אני עתיד להסתכל בו פנים בפנים. "ולא קרוב" - אלא בבית ההוא האחרון, כי בין בזה [במקדש ראשון] ובין בזה [במקדש שני] לא היו נחת וקירבה כראוי.
אי רבי אי רבי, כמה קשיא מלה, כמה אריך זימנא, כמה עאקו על עאקו, זמינין לשנאיהון דישראל בגלותא, וכמה ישלטון חיוותא, וכמה ישאגון למיטרף טרפין דישראל, בכל זמנא וזמנא עד סוף יומיא:	אהה רבי אהה רבי, כמה קשה הדבר, כמה ארוך הזמן, כמה צרות על צרות עתידים לשונאים של ישראל (הכוונה לישראל) בגלות. וכמה ישלטו החיות, וכמה ישאגו לטרוף טרף מישראל, בכל זמן וזמן עד סוף הימים.
כעת לסוף יומיא, כפום שעתא דיומא, בעידן די זרח שמשא, מן יומא שתיתאה, בשעתא דיזדמנון לפום מנין שנין, דיובל ושמיטה כחדא, דאיהו רע"ד מן יומא שתיתאה. כעת זמינא קלא חדא לאתערא מרום רומי רקיעין, קלא עציב במרירו, מה דלא הוה הכי מן יומא דאתברון עלמין:	כעת, באחרית הימים, כפי השעה של היום בעת שיזרח השמש מיום השישי [דהיינו מהאלף השישי], בשעה שיקרה לפי מנין השנים שיהיה יובל ושמיטה ביחד, שהוא רע"ד מהיום השישי. כעת, עתיד קול אחד להתעורר ממרומי הרקיעים, קול עצב, במרירות, מה שלא היה כזה מיום שנברא העולם.
וההוא קלא יהא דקיק, בחשאי, במרירו, ונציבו, נחית וסליק, סליק ונחית, וכן אמר: איילת רחימין הות לי מן יומין קדמאין, ואתנשיאת מינאי. רחומין קיימין הוי לי בהדה, אדכרנא דחותמא דדיוקנה הוה חתים על לבי, והוה חתים על דרועאי, והוה תקיף בגווי רחימו דילה, ורשפי שלהובה מוקדין בגווי:	והקול ההוא יהיה דק, בחשאי, במרירות ובעצבות, יורד ועולה, עולה ויורד, וכן אמר, איילת אהובה היתה לי מימים הראשונים, ונשתכחה ממני. אהבים קיימים היו לי עימה. זוכר אני החותם של צורתה, שהיה חתום על ליבי, והיה חתום על זרועי. ואהבתה היתה חזקה בתוכי, ורשפי שלהבת [אהבתה] היו שורפים בתוכי.
בההוא שעתא געי תלת גועין, דא בתר דא, ויזדעזעון רקיעין, ויזדעזעון עלמין כלהו, עד דיזתמעו קלין תלת, לגו נונא תנינא, ויערוק ארבע מאה אלף פרסי גו ימא. ותמן יושיט מצודין ויפריש רשתין, וימשיך ליה מן ימא, ויעיל ליה גו מתיבתא דרקיע, ויחמון מניה כל אינון קושין וכל אינון פלוגתין דאקשי תמן. ויהא תפיס תמן מאה וחמשין יומין:	באותה השעה צועק ג’ צעקות זו אחר זו, ויזדעזעו הרקיעים, ויזדעזעו כל העולמות, עד שהיו נשמעים ג’ קולות אל הדג התנין, ויברח ד’ מאות אלף פרסאות בים, ושם יושיט מצודות ויפרוש רשתות, וימשוך אותו מן הים, ויביאו אל הישיבה שברקיע, ויראו ממנו כל הקושיות וכל הפלוגתות שהקשו שם, ויהיה תפוס שם ק"נ יום.
וההוא זמנא, יכנוש קב"ה כל חיילי שמייא, וכל בני מתיבתא דיליה, והוא לעילא מכולהו, ואייתון קמיה ההוא תנינא, ויקשור תלת קשרין בקודליה, ויטלו אינון תלת רחימין, ויהדרון ליה לאתר דהוה תפיס תמן. ואינון רחימין ייעלון בהיכלא חדא דאיקרי אהבה, ויהון גניזין תמן:	ובעת ההיא יאסוף הקב"ה כל צבאות השמיים, וכל בני הישיבה שלו, והוא למעלה מכולם, ומביאים לפניו אותו התנין, ויקשור ג’ קשרים בעורפו, ויקחוהו ג’ האוהבים האלו, ויחזרוהו למקום שהיה תפוס שם. והאוהבים האלו יכנסו בהיכל אחד הנקרא אהבה, ויהיו גנוזים שם.
ואומי לון קב"ה, לכל אינון חיילין, ולתרי מתיבתי, ולמהך כלהו, ולמשמע קלא דרחימותא, דאיהו תאיב למשמע קלה בהדייהו. בההוא שעתא יתער על עמא קדישא עאקין, אלין על אלין, בדחיקו סגי, ואינון צווחין צווחה בתר צווחה, דמעין בתר דמעין, ויתערון לה. איהי אשמעת קלא על בנהא:	ומשביע הקב"ה לכל צבאות האלו, ולשתי הישיבות, שילכו כולם לשמוע הקול של האהובה [שהיא השכינה], שהוא חושק לשמוע קולה עימהם. באותה שעה יתעוררו על העם הקדוש צרות אלו על אלו, בדוחק גדול, והם צועקים צעקה אחר צעקה, דמעות אחר דמעות, ויעוררו אותה [את השכינה]. והיא משמיעה קול על בניה.
וקב"ה קארי ואמר, דא היא איילתי, חבירתי, יונתי, שלימתי היושבת בגנים, דלא הות יתבא אלא בסתר המדרגה פנימאה, כמד"א "כל כבודה בת מלך פנימה", והשתא בגנים, בחציפו, כאימא דאזלא בתר ברה, בשווקים ובפותיי קרתא, מדחילו דלא יבאישון ליה:	והקב"ה קורא ואומר: זו היא איילתי, חברתי, יונתי, שלימתי. היושבת בגנים [שמקודם לכן] לא היתה יושבת אלא בסתר המדרגה בפנים, כמו שאומר הכתוב "כל כבודה בת מלך פנימה". ועתה היא בגנים, בעזות, כאם ההולכת אחר בנה, בשווקים וברחובות, מפחד שלא יזיקו לו.
איילתי חבירתי חמי, הא חברייא כלהו דתרי מתיבתי הכא. "חברים" דאינון מתיבתי, "מקשיבים לקולך השמיעני", דתיאובתי למשמע לקלך:	איילתי, חברתי, ראי - הרי כל החברים שבשתי הישיבות [שבמתיבתא דרקיע ומתיבתא דקב"ה] כאן. "חברים" שהם [בני] הישיבות "מקשיבים לקולך, השמיעיני", כי תשוקתי לשמוע קולך.
כמה זמנין איהו דלא שמענא לקלך, ולא ידענא לך. כדין כל עלמא בערבובייא, עמין בעמין, אומין באומין. ומאן דלא אתחזי למלכא, ייתון ליה למישלט. וייתון עמיה עמין נוכארין, ולישנין אוחרנין, דלא ישתמודעין דינא, ולא נימוסי מלכותא. וכמה קרבין יחשבון למעבד:	כמה זמנים הם שלא שמעתי את קולך, ולא ידעתי אותך. אז היו כל בני העולם בערבוב, עמים בעמים, אומות באומות. ומי שלא היה ראוי למלוך, יביאו אותו שישלוט, ויבואו עימו עמים נוכריים ולשונות אחרים, שאינם יודעים דין ולא חוקי המלכות. וכמה מלחמות הם חושבים לעשות.
ובגו שפה רפייא, וממלל רכיך, יעביד כרעותיה, וישלוט. ויחשיב כמה מחשבין לאבאשא. ועל עמא יחידאה יעביד נימוסין בישין כדין יהא עאקו על עאקו, על ההוא עמא יחידאה. ביה זימנא יתתקף קב"ה, ויפייס לאיילתיה בכמה פיוסין, ויתקיף בה, ויקים לה מעפרא, איהו ולא אחרא. ותרי מתיבתי ישתארון בהדה:	ובשפה רפה ודיבור רך יעשה כרצונו, וישלוט. ויחשוב כמה מחשבות להרע, ועל העם היחיד יעשה חוקים רעים. אז תהיה צרה על צרה על אותו העם היחיד. בו בזמן, יתחזק הקב"ה ויְרַצֶה את האיילת שלו [שהיא המלכות] בכמה דברי ריצוי, ויחזק בה, ויקים אותה מעפר. הוא [עצמו], ולא אחר. ושתי הישיבות תשארנה עימה.
תלת מלכין ישתארון, ויתערון בתלת סטרין דעלמא, על עמא דא. וההוא מלכא דהוה שליט בפום רכיך, ישלוט ברגז בגיא, ונס ובתוקפא על עמא קדישא:	שלושה מלכים יישארו ויתעוררו בשלושה רוחות העולם על העם הזה [דהיינו ישראל]. ואותו המלך, שהיה שולט בפה רך, ישלוט בכעס גדול וזעף ותוקף על העם הקדוש ["נס" פירוש זעף, כי על זועפים מתרגם נסיסין (בראשית מ, ו)]
ובירחא תליתאי, בד’ לירחא, בתשע שעתי ופלגא, יהכון כל בני מתיבתי בהדה דאיילתא, לגו קבריה דרעיא מהימנא דביתא, ותיהב תלת קלין עליה. בשעתא דשמשא יתכניש מעלמא, וקבריה יתפתח, ויבעון בני מתיבתי לאעלא לתמן, ולא יתייהיב לון רשותא, ויסתלקון כלהו לאתרייהו. והיא תיעול, ומגוויה יפוק מה דיפוק. ותשכח למשה יתיב ולעי, ובוצינא דליק קמיה, וכמה ריחין ובוסמין סחרניה:	ובחודש השלישי, בארבעה לחודש, בתשע שעות ומחצה, ילכו כל בני הישיבה עם האיילת [שהיא המלכות] לקברו של הרועה נאמן לביתו [שהוא משה], ותיתן ג’ קולות עליו, בשעה שהשמש יפנה מן העולם. וקברו יהיה נפתח, ובני הישיבה ירצו להיכנס שמה, לא יתנו להם רשות ויסתלקו כולם למקומם. והיא [השכינה] תיכנס, ומתוך יצא מי שיצא, ותמצא את משה יושב ולומד, ונר דלוק לפניו, וכמה ריחות ובשמים מסביב לו.
כיון דחאמי לה דעאלת, יקום, ויתכברון כחדא דא עם דא, וקליא יתערון ברום רומי רקיעין, וקב"ה ישמע, ויעול לגו היכלא דאהבה, ויטול מתמן תלת רחימין, ויפתח לון מערתיה. כדין יתער משיח בההוא ליליא, וישתכח תמן בהדייהו, ויהדרון רזין דאורייתא, בכל ההוא לילייא, במערתא דמשה:	כיוון שמשה רואה אותה [השכינה] נכנסת, יקום ויתחברו יחד זה עם זה, והקולות יתערו ברום מרומי הרקיעים. והקב"ה ישמע, וייכנס לתוך היכל אהבה, וייקח משם ג’ אוהבים, ויפתח להם המערה [של משה]. אז, באותו לילה, יתעורר המשיח, והוא יימָצֵא שם עימהם, ויחזרו על סודות התורה בכל אותו הלילה במערתו של משה.
וכד סליק עמודא דצפרא, יתגניז משיח וישתארון משה ושכינתא בההוא יומא, כיומא דשבועות. וסלקא שכינתא על ההוא טורא, ותשתמע תלת קלין, חד לקביל אברהם, וחד לקביל יצחק, וחד לקביל משה ויעקב. הה"ד, "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך וגו’ הרימי אל תיראי אמרי" כו’:	וכשעולה עמוד השחר, יסתתר המשיח ויישארו משה והשכינה באותו היום כביום השבועות [דהיינו כבמתן תורה], והשכינה עולה על ההר, ויישמעו ג’ קולות: אחד כנגד אברהם, ואחד כנגד יצחק, ואחד כנגד משה ויעקב. זהו שכתוב: "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך וגו’ הרימי אל תיראי, אמרי" וגו’.
הרימי, הרימי, אמרי. דא הרימי בכח, תרועה. הרימי אל תראי, תקיעה. אמרי, הא תרועה תקיעה ותרועה כחדא. ודא איקרא שופר תרועה. שופר מההוא תרועה דלעילא:	"הרימי, הרימי, אמרי" [שכתוב הנ"ל]: "הרימי בכוח" - הוא תרועה. "הרימי אל תיראי" - הוא תקיעה. "אמרי" הוא תרועה תקיעה ותרועה ביחד. וזו [המלכות שעלתה בהר] נקראת שופר תרועה, דהיינו שופר מאותה תרועה שלמעלה.
שופר זעירא, בגין דאית אחרא דאקרי שופר גדול. שופר זעירא דא, אקרי שופר הולך גו תנועה דבוצינא, הה"ד ויהי קול השופר הולך. בגין דאחרא איהו שופר גניז וטמיר, ולא הולך. אבל דא זעירא, איהו הכא ביומא דשבועות, והאי איהו דאיתער ביומא דאורייתא, ביומא דשבועות:	והוא שופר קטן, כי יש אחד שנקרא שופר גדול [שהוא בינה]. שופר קטן זה נקרא שופר הולך בתנועת הנר [שהוא מלכות], וזהו שכתוב: "ויהי קול השופר הולך". כי האחר [השופר הגדול] שהוא שופר גנוז ונסתר, ואינו הולך, אלא זה הקטן, הוא כאן ביום השבועות, כי [זה] הוא שנתעורר ביום מתן תורה ביום השבועות [שנאמר שם: ויהי קול השופר הולך וחזק וגו’].
באתערו דהאי שופר, דאיתער בתרועה ותקיעה ותרועה, יתערון אבהן מגו מערתא, ויסתלקון ברוחא, וייתון לגבה. ומההוא קלא, כמה חייבין בארעא קדישא ימותון, ויסתלקון מעלמא. בההוא יומא, סלקין צלותין דישראל בכל אתר, דאינון קמי מלכא קדישא. ואבהן ייתון כחדא. ויהון בההוא טורא. ומשה סליק בהדייהו. ותמן יסתכל באבהן, ואינון ביה. וייעלון כלהו גו מערתא דמשה. ומשיח יתער לגבייהו, ויתחברון כלהון בהאי יומא:	בהתעוררות השופר הזה, שנתעורר בתרועה תקיעה ותרועה, יתעוררו האבות מתוך המערה, ויעלו ברוח, ויבואו אליה. ומהקול ההוא כמה רשעים בארץ הקדושה ימותו, ויסתלקו מן העולם. ביום ההוא יעלו תפילות ישראל בכל מקום שהם לפני המלך הקדוש, והאבות יבואו יחד ויהיו באותו ההר, ומשה יעלה עימהם. ושם הוא יסתכל באבות [והאבות] יסתכלו בו. וכולם יעלו למערתו של משה. ומשיח יתעורר אליהם, וכולם יתחברו ביום הזה.
ובהאי יומא, יתערון עשר שבטין, לאגחא קרבין לארבע סטרין דעלמא, בהדי משיחא דאתמשח עלייהו, ויקבל משיחו על ידא דחד כהן צדק, ושבעה רועים מהימנן עמיה:	וביום הזה יתעוררו עשרת השבטים לעשות מלחמה לארבע רוחות העוולם, עם המשיח שנמשח עליהם, וקבל המשחה [דהיינו שיהיה נמשח] ע"י כהן צדק אחד ושבעה רועים נאמנים עימו.
ומשיחא דא משבטא דאפרים הוא, ומזרעא דירבעם בן נבט הוי בריה דאביה, דבעולימוי מת, וההוא יומא דמת, אתייליד ליה בר, ואתנטיל מבי ירבעם למדברא. ולתמן נטלו מאה ושבעין גברין, כלהו זכאין משבטא דאפרים, דלא אשתכחו בחובא דירבעם:	ומשיח זה הוא משבט אפריים, ומזרע ירבעם בן נבט, הוא בנו של אביה (בנו של ירבעם) שמת בנעוריו, ובאותו יום שמת נולד לו בן. ונלקח מבית ירבעם אל המדבר, ושם לקחוהו מאה ושבעים גיבורים, שכולם היו צדיקים משבט אפריים, שלא נמצאו בחטאו של ירבעם.
ומהאי בריה דאביה, נפיק האי משיחא. ועל דא כתיב, וספדו לו כל ישראל וקברו אותו. סתים האי נבואה לשעתא, ונבואה לעתיד. כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר יען נמצא בו דבר טוב אל ה’ אלקי ישראל בבית ירבעם. דא האי משיחא, דאיהו דבר טוב אל ה’:	ומבנו זה של אביה יצא המשיח הזה, ועל זה כתוב "וספדו לו כל ישראל וקברו אותו". [מקרא] זה סתום, כי הוא נבואה לשעתה ונבואה לעתיד לבוא [כי כן יהיה לעתיד, שכל ישראל יספדו על משיח בן אפריים יוצא חלציו]. "כי זה לבדו יבוא לירבעם אל קבר יען נמצא בו דבר טוב על ה’ אלוקי ישראל בבית ירבעם" - זהו [רומז] על המשיח שהוא "דבר טוב אל ה’".
כיון דינדעון אבהן, דפקיד קב"ה לאיילתיה ולעמיה, כמה חידו על חידו בהאי יומא. בארעא דצפון מלכותא דתימן, כמה עאקו על עאקו יתערון בהאי יומא על עמא דישראל, ותתקבל צלותהון ברעווא. ובפנייא דהאי יומא, תהדר שכינתא לגו ביתא, ומשיח לאתריה, ואבהן לגו מערתא דילהון:	כיוון שידעו האבות, שהקב"ה פקד לאיילת שלו [שהיא השכינה] ולעמו, כמה שמחה על שמחה תהיה ביום ההוא. בארץ הצפון במלכות תימן, כמה צרות על צרות יתעוררו ביום הזה על עם ישראל, ותתקבל תפילתם ברצון. ובערב יום הזה, תחזור השכינה אל הבית, והמשיח למקומו, והאבות לתוך המערה שלהם.
שכינתא תהך ותהדר לגבי משה, שבעין יומין. לסוף שבעין יומין, סליק נאקו דישראל לקמי מלכא קדישא, דיהון מעיקין לון בכל סטרין דעלמא. וכנישתא חדא לצד דרומא יתאביד ויתחריב. וחמשה זכאי קשוט יתקטלון בינייהו:	השכינה תלך ותחזור למשה שבעים יום. לסוף שבעים יום תעלה צעקת ישראל לפני המלך הקדוש, שיהיו מצירים להם בכל רוחות העולם. ובית כנסת אחד לצד דרום יאבד וייחרב, וחמישה צדיקי אמת ייהרגו ביניהם.
כדין לסוף תלתין ותרין יומין דיקטלון לכנישתא ההיא, ילבש קב"ה קנאה לההוא שופר זעירא. וההוא משיח בריה דאפרים, יפרוש פרישא כחד תור דקרנוי סלקין כקרנוי דראם:	אז לסוף ל"ב ימים אחר שיהרגו ל(אנשי) בית [הכנסת] ההוא, ילבש הקב"ה קנאה לשופר קטן הזה [שהוא המלכות] ואותו משיח בן אפרים יפרוש פרשות, כשור אחד שקרניו עולות כקרני ראם.
וההוא שופר זעירא, יתקע תרועה תקיעה ותרועה, תלת זמנין בריש טורא כמלקדמין, כדין נטלין דגלין דההוא משיח, ויפול רעשא על עלמא, באינון קלין דשופרא. וכל אינון בני עלמא ישמעון ויחמון. כמד"א, כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו:	ואותו השופר הקטן [שהוא המלכות] יתקע תרועה תקיעה ותרועה ג’ פעמים בראש ההר כבתחילה. אז יסעו הדגלים של המשיח ההוא, וייפול רעש על העולם על ידי קולות השופר, וכל בני העולם ישמעו וייראו, כש"א "כל יושבי תבל ושוכני ארץ תיראו וכתקוע שופר תשמעו".
וכדין יתבערון גלולין מן ארעא קדישא. ותלת קרבין יעבדון בני ישמעאל בהדי משיח דא. ואינון ייתון ויסגדון למארי עלמא בטורא דקודשא בירושלים. ואילין קרבין יהון באלף שתיתאה:	ואז יתבערו הגילולים מן ארץ הקדושה, וג’ מלחמות יעשו בני ישמעאל עם המשיח. והם יבואו וישתחוו לריבון העולם בהר הקודש בירושליים, ואלו המלחמות תהיינה באלף השישי.
ובירחא דבול, יפולו שנאיהון, ויתעברון כל אינון גילולין דישתארון בארעא קדישא. ומתמן יהכון ויתערון קרבין על עלמא. ובעוד דאינון יגיחון קרבין עם כל בני עלמא, יתכנשון בנוי דאדום על ארעא קדישא, ויתפסון לה, וישלטון עלה תריסר ירחי:	ובחודש בול [שהוא מרחשון] יפלו שונאי ישראל, ויעברו אלו הגילולים שיישארו בארץ הקדושה, ומשם ילכו [ישראל] ויעוררו מלחמות על העולם, ובעוד שאלו יעשו מלחמות עם כל בני העולם, יתקבצו בניו של אדום על הארץ הקדושה, ויתפשו אותה, וישלטו עליה י"ב חודשים.
לסוף תריסר ירחין, יתגעש וירעש כל עלמא. ובין זמנין אלין, דשכינתא תהך ותהדר לגבי מערתא דמשה. יתטמר מלכא משיחא ט’ ירחין, כירחין דיולדה, ואינון ט’ ירחין, כמה צירין וחבלים יטול על גרמיה:	לסוף י"ב חודשים יתגעש וירעש כל העולם. ובין הזמנים האלו, תלך השכינה ותחזור למערה של משה. ויסתתר מלך המשיח תשעה ירחים, כירחים של היולדת, ובאלו ט’ ירחים כמה צירים וחבלים יקבל על עצמו.
ובין כך קב"ה יסגי צעריה, ויעול לגו שבילין דאילנא חדא, דאית ליה אילנא קדישא רברבא ותקיף. ותמן בשבעין ענפין, יטול מכילן דאלכסונין, ויטול לשבעין ממנן, דסחראן לשבעין ענפין דאילנא, גו אינון מכילן אלכסונין, וישתכחון אסורין חד תקלא דמכילא ופלגו. כדין יחית לון מכל ענפא וענפא:	ובין כך הקב"ה ירבה צערו, וייכנס לתוך שבילים של אילן אחד, כי יש לו אילן קדוש גדול וחזק [שהוא ז"א], ושם בשבעים ענפים יקח מידות של אלכסונים [מלכות הממותקת בבינה נקראת אלכסון] וייקח שבעים הממונים [של שבעים אומות] המסבבים שבעים הענפים של האילן, [יקחם] תוך אלו המידות של האלכסונים, ויהיו נמצאים אסורים במשקל אחד של מידה ומחצה, אז יורדים מכל ענף וענף. [פירוש לפי הקבלה: שהוא מקור המיתוק שבכל ספירה, כי הבינה היא סוד מידה שלימה, שממנה בא המיתוק של האלכסון, והמלכות היא חצי מידה, דהיינו רק ט"ר שלה שמקבלים מיתוק האלכסון מבינה, שהם נבחנים לחצי מידה, אבל המלכות שלה אינה מקבלת וע"כ נחשבת לחצי מידה. ואלו השתיים, בינה ומלכות, שהם מידה וחצי מידה, שהן מקור כל המיתוקים, אוסרים את שבעים השרים ומכניעים אותו ומורידים אותם משבעים הענפים של האילן הקדוש].
וכמה ענפין זעירין ודלא זעירין יתברון במיחתהון מתמן, בגין דאתאחדאן גו ענפין, ובמיחתהון יתברו. כדין כמה סגיאין מעמא קדישא יתברון בין רגלין דשאר עמין. וכל אינון ממנן, יעברון לון גו נהר דינור, ויתעברון משולטניהון:	וכמה ענפים קטנים ושאינם קטנים יישברו בירידת [השרים] משם, משום שהיו נאחזים בענפים, ובירידתם נשברו. אז הרבה הרבה מהעם הקדוש יישברו בין רגלי העמים האחרים, וכל אלו הממונים, יעבירו אותם בנהר דינור, ויהיו נעברים מממשלתם.
ובין כך משיח צירין וחבלין יהון ליה כיולדה. ועל ההוא זמנא כתיב, יענך ה’ ביום צרה. דאינון תשע פסוקים כירחין דיולדה. ושבעין תיבין, דהא לשבעין שנין באלף שתיתאה, יוליד וישלוט על כל עלמא. ובגין כך באינון תשעה ירחין, יתחזון בכל ליליא, מפלגו ואילך, רכב אש וסוסי אש לבר מרקיעא, מגיחן קרבין אלין באלין, עד דינהר צפרא:	ובין כך יהיו למשיח צירים וחבלים כיולדה. ועל הזמן ההוא כתוב: "יענך ה’ ביום צרה" שהם תשעה פסוקים כתשעה ירחים של יולדת, ויש בו שבעים מילים [רומז] כי לשבעים שנים באלף השישי יוליד את ממשלתו, דהיינו שישלוט על כל העולם. משום זה באלו ט’ ירחים יהיו נראים בכל לילה, מחצות לילה ולהלאה, רכב אש וסוסי אש לחוץ מן הרקיע, שעושים מלחמות אלו באלו עד שיאיר הבוקר.
לבתר דאינון תשעה ירחין יעברון, כדין קב"ה יתער למשיח דא, ויפיק ליה מגנתא דעדן. וההוא יומא דיפוק, יזדעזע כל עלמא, דיחשבו כל בני עלמא דימותון:	אחר שיעברו תשעה ירחים אלו, אז יעורר הקב"ה את המשיח הזה, ויוציאו מגן עדן, ואותו יום שיצא [מגן עדן] יזדעזע כל העולם, כי כל בני העולם יחשבו שימותו.
ועל ההוא יומא כתיב, ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה’. דא שכינתא, דתירום מההוא זימנא ואילך, ומשיח בהדה. ומהדר גאונו, דא משיח. בקומו לערוץ הארץ. כדין ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ וגו’. דא בשתין שנין דאלף שתיתאה, ויהכון לבתר דיעביד לון קב"ה כמה נסין.	ועל היום ההוא כתוב: "ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה’", זו היא השכינה, שתתרוממם מאותו זמן ולהלאה, ומשיח עימה. "ומהדר גאונו", זה הוא המשיח "בקומו לערוץ הארץ". אז: "ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ" וגו’ - זהו בשישים שנה של האלף השישי. וילכו לאחר שיעשה להם הקב"ה כמה ניסים [חסר סוף העניין].